ניו אינגלנד בשלכת ההיית או חלמתי חלום - חלק ב' השבוע הראשון
אחרי ההקדמה והפרטים הטכניים, מצורף סיכום השבוע הראשון לטיול.
מיקומים בקצרה:
יום 1 - מנהטן, ניו יורק
יום 2 - נסיעה לאזור אולד פורג' בהרי האדירונדק, ניו יורק.
יום 3 - אזור לייק פלאסיד, ניו יורק.
יום 4 - הרי הענקים בניו יורק + מעבר לסטואו בוורמונט.
יום 5 - צפון ורמונט.
יום 6 - מרכז ורמונט.
ועכשיו לפירוט המלא.
יום ראשון 3.10
מנהטן, ניו יורק.
נחתתי בשדה התעופה ניוארק, ניו ג’רזי בסביבות השעה 5 לפנות בוקר. תהליך ההגירה היה די מהיר. אספתי את הרכב ששכרתי באלאמו ויצאתי לדרך.
הנסיעה בהתחלה הייתה קצת מלחיצה ולקח לי זמן להתאפס על הקטע של המיילים, אבל אחרי כמה נסיעות זה עבר. את הלילה הראשון החלטתי לעשות בניו ג’רזי ולעלות לצפון רק יום למחרת.
בהתחלה חשבתי לשהות במלון באזור סקאוקוס שמשם יש גישה די מהירה למנהטן, אבל בגלל שהייתי לבד ורציתי ״נחיתה רכה״, התארחתי בסוף אצל חברים של המשפחה כ3/4 שעה נסיעה דרומית לשדה התעופה.
הגעתי אליהם בסביבות 8 בבוקר, התאקלמתי קצת ויצאתי להצטייד באוכל כשר מהסופר הקרוב (בכל סופר כמעט יש מחלקה עם מוצרים כשרים).
התכנון היה לנסוע למנהטן ולעשות את האטרקציה של הסט המשוחזר של הסדרה ״חברים״.
לפני 6 שנים הייתי בטיול של 12 יום במנהטן, כך שהכרתי את מנהטן ולכן לא הקדשתי לה יותר מדי זמן הפעם.
נסעתי ברכב אל תחנת הרכבת הקרובה לביתם, השארתי אותו בחניה ונסעתי ברכבת כשעה וחצי לתחנת פן שברחוב 34 במנהטן.
בנסיעה פתאום חטפתי לראשונה בכל הקשור לטיול, ״פיק ברכיים״.
ידעתי שמתוכננת לי נסיעה ארוכה למחרת והרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה.
שאין לי מספיק בטחון בנהיגה כאן. שאני לא מסוגלת לעזוב את מקום המבטחים בבית של החברים, ושאני רק רוצה לחזור הביתה לישראל.
מחשבות על איך אני מזמינה את הטיסה הכי קרובה הביתה, או איך אני משנה תכניות ונשארת בניו ג׳רזי, התחילו להציף אותי. אלו היו רגעים לא פשוטים בכלל.
אני נמצאת במדינה זרה, סביבי רק אנשים זרים ואין לי אף אחד לתקשר איתו חוץ מעצמי (עוד לא היה לי אפילו סים). הבנתי שהבן אדם היחיד שיכול לעזור לי כרגע הוא אני, והתחלתי להסתכל על הסיטואציה ממקום יותר רציונלי.
אמרתי לעצמי ״חלמת על הטיול הזה והשלכת כל-כך הרבה זמן, את לא יכולה להגיע עד לפה ולא לראות שום שלכת. תני לזה צ’אנס אפילו שבוע. אם לא יהיה לך טוב, תחזרי לניו ג’רזי אל החברים, ותחליטי אם את ממשיכה לטייל בסביבה או מקדימה את הטיסה הביתה. אבל בואי נתחיל מצעד צעד״. לשמחתי זה עזר - החרדה פחתה ויכולתי להמשיך בטיול.
הגעתי לתחנת פן. הסט של חברים היה ממוקם ברחוב 23 מזרח. הוא נפתח בהתחלה לתקופת זמן מוגבלת, אבל נכון להיום הוא עדיין פתוח.
ממש לא רחוק משם יש חנות של AT&T משם רכשתי את הסים.
בכניסה לסט נדרשתי להציג תעודת מתחסן ותעודה מזהה. בדקו את התאריך של החיסונים והשוו את מספר הדרכון שמופיע בתעודה לדרכון עצמו. נדרש לשים מסיכה כל הזמן, למעט בצילומים.
בפנים היה אפשר לצלם ולהצטלם באופן עצמאי, וגם היו מקומות שאנשי הצוות צילמו את המבקרים עם ציוד מקצועי. בעזרת ברקוד שקיבלנו בכניסה, כל התמונות נשלחו אל המייל בסיום הביקור.
גם בשאר החללים עמדו תמיד אנשי צוות שהציעו לצלם את מי שרצה במצלמה שלו.
כך יצא שאפילו שהייתי לבד, יכולתי ליהנות מהחוויה כי תמיד היה מי שיצלם אותי, ולא הייתי צריכה להרגיש לא נעים ולנסות לחפש ממי לבקש.
בתוך הסט היה אפשר להצטלם על רקע המזרקה המפורסמת, בדירה של מוניקה, בדירה של ג׳ואי וצ׳נדלר ובמסדרון בין הדירות. כמובן גם בקפה ״סנטרל פרק״ האייקוני ולצד שלל דמויות ותחפושות מהסדרה.
ברקע התנגנו קטעים מתוך הפרקים. בבית הקפה היה אפשר לקנות קפה ומאפה, ובסיום הייתה גם חנות מזכרות של הסדרה.
בקיצור, חוויה באמת מדהימה לכל אוהבי הסדרה. העלות הייתה לא זולה בכלל - 65 דולר אחרי מיסים, בעיקר כי הגעתי ביום ראשון בשעות הפיק, אבל לגמרי היה שווה את זה.
בהמשך תיכננתי לעלות לאחת התצפיות בשקיעה, אבל כבר הייתי עייפה מדי אחרי טיסה ללא שינה כמעט ויום טיול מלא. ידעתי גם שיש לי עוד נסיעה ארוכה חזרה ולא רציתי לנהוג מתחנת הרכבת בחושך אל הבית של החברים. אז חזרתי לתחנת פן ולקחתי את הרכבת חזרה לניו ג’רזי.
יום שני 4.10
האדירונדאק, ניו יורק.
היום כולו הוקדש לנסיעה אל אזור הרי האדירונדק. יצאתי בסביבות 8 בבוקר מניו ג’רזי (בכל הימים בטיול כמעט יצאתי בסביבות 7:30-8:00).
אפליקציית הניווט הראתה 5 וחצי שעות נסיעה, אך היו הרבה פקקים ובסופו של דבר הנסיעה ארכה כ7 שעות ללא עצירות כמעט.
בהתחלה תיכננתי לעשות קצת עיקוף ולנסוע דרך כביש 97 שבין מדינת ניו יורק למדינת פנסילבניה.
קטע ממנו שנקרא hawk’s nest הוא מאוד מפורסם ומופיע בהרבה פרסומת לרכבים.
הכביש הפיתולי לצד נהר הדלאוור היה נראה לי מאוד אטרקטיבי, אבל בסופו של דבר החלטתי שהנסיעה ארוכה גם ככה. אני עדיין בג׳ט לג, עדיין לא מרגישה מספיק בטחון בכבישים וחוקי הנהיגה (זה כביש שידוע במספר הגבוה של התאונות שמתרחשות בו), וגם עדיין לא התרגלתי לגמרי ללבד ולהאריך את הנסיעה היה נראה לי כבד מדי בשבילי בשלב הזה.
בדיעבד אני שמחה על ההחלטה כי הנסיעה התארכה מספיק בגלל הפקקים גם כך.
מזג האוויר היה יחסית גשום. לאורך כל הנסיעה כמעט ירד גשם - בין אם חלש ובין אם יותר מורגש, אבל לא ממש חזק. זה היה בין הימים היחידים בטיול שירד גשם, אבל זה היה בסדר מבחינתי כי גם ככה הייתי בנסיעה כל היום ולא טיילתי.
אפליקציית הניווט לקחה אותי מניו ג’רזי עד אולבני בניו יורק, ומשם בכבישים קטנים עד שהגעתי אל כביש 28 אל אולד פורג׳.
הכביש פשוט מהמם ביופיו וככל שהצפנתי צבעי השלכת התרבו והתעצמו והיו ממש קרובים לשיא.
עשיתי 3 עצירות בסך הכל במהלך כל הנסיעה. הראשונה הייתה בתחנת דלק והתרעננות.
כשיצאתי מהאוטו בחור אפרו אמריקאי גדול בירך אותי בבוקר טוב, עניתי לו בחזרה. כשחזרתי לרכב החלטתי לעשות הפסקת אוכל לפני שאמשיך בנסיעה.
אותו בחור ניגש ודפק לי על החלון. פתחתי כי היו סביבנו אנשים, אז לא חששתי.
הוא הציג את עצמו, שאל לשמי וביקש לקבל את מספר הטלפון שלי. עניתי לו שאני לא מפה. הוא אמר שזה לא משנה והוא רק רוצה להכיר אותי. אז עניתי לו יפה תודה רבה, אבל לא. הוא היה ממש מנומס, איחל לי יום טוב והלך.
אני מספרת את זה לטובת הבנות שחוששות לטייל לבד מהסיבות האלו. עד כמה שהספקתי להכיר את הגברים האמריקאים, רובם מאוד מנומסים ונעימים.
אם אומרים להם ׳לא׳ בצורה נחמדה הם מקבלים את זה בהבנה ובטוב ולרוב אין ממה לחשוש.
2 העצירות הבאות היו ממש לדקה-שתיים כשניסיתי להתחבר לוואטסאפ ולעדכן את המשפחה.
במשך כל הנסיעה לא הצלחתי להתחבר. חשבתי שאני נמצאת במקומות בלי קליטה או אפילו שהסים שלי לא עובד טוב, אבל בסוף כשהתחברתי לאינטרנט בחדר, הבנתי שזו תקלה עולמית בוואטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם. מזל שעדיין יש מיילים, ככה הצלחתי לתקשר עם המשפחה באותו יום.
בסביבות השעה 15:00 הגעתי אל אדירונדק לודג׳ בעיירה Thendara שסמוכה לאולד פורג׳ שבהרי האדירונדק.
הזמנתי חדר מראש בבוקינג שהיה סביר מאוד והיה בו כל מה שהייתי צריכה. הוא קיבל דירוגים יחסית נמוכים משום מה, אבל אני הייתי די מרוצה. שימו לב להזמין את החדר בתוך המבנה, ולא את חדרי הגן. להבנתי, חדרים אלו עברו קצת שיפוץ ביחס לשאר.
מה שכן, בעל המקום הזהיר אותי מראש לא להשאיר אוכל ברכב, אחרת הדובים יבואו ולרכב יהיה פחות נחמד. מלחיץ משהו.
רציתי נורא לעלות ברכבל הכיסאות מקאולי, אבל סגור בימים שני ושלישי, שאלו דווקא הימים שהייתי שם אז לא יכולתי לממש.
בגלל הגשם ובגלל הנסיעה הארוכה, החלטתי לוותר גם על הטיול שתוכנן בסביבה והלכתי לנוח בחדר.
יום שלישי 5.10
האדירונדק, ניו יורק.
אולד פורג׳, כביש 28 והאגמים. היי פולס גורג׳. לייק פלאסיד.
היום מזג האוויר היה טוב יותר מאתמול. עזבתי את הלודג׳ ונסעתי צפונה בכביש 28.
העיירה אולד פורג׳ נראתה מקסימה, אם כי היה עדיין מוקדם בבוקר והיא עדיין לא לגמרי התעוררה.
המשכתי עד eagle bay, בדרך חיפשתי איפה אפשר לעצור לצלם, אבל כל הדרכים המובילות לאגמים היו פרטיות. זה קטע כזה ששמתי לב אליו לכל אורך הטיול - כל הדרכים היפות, מפרצי האגמים הקסומים… כולם פרטיים.
חשוב מאוד לדעת שבארה״ב הסגת גבול זה עניין רציני שלא כדאי להקל בו ראש.
לצערי, הרבה תמונות יפות התפספסו ככה.
מeagle bay אפליקציית הניווט לקחה אותי דרך כביש קטנטן ויפהפה שנקרא uncaus rd.
בכביש הזה הייתי לגמרי לבד כל הדרך. יכולתי לעצור את הרכב באמצע הכביש ולצלם בלי להפריע לאף אחד. צבעי השלכת היו נפלאים והשקט היה מכשף. בדרך עברתי ליד brown tract pond לפני שהגעתי לraquette lake ובחזרה לכביש 28.
המשכתי בנסיעה לצד האגמים blue lake, long lake, tupper lake, saranac lake עד שהגעתי לhigh falls gorge. על העלייה לתצפית בוואיטפייס מאונטיין ויתרתי כי היה מעונן.
הטיול בנקיק היה מרענן. הזרימה במפלים הייתה יחסית חזקה בגלל הגשם. צבעי השלכת היו מקסימים ונהניתי מאוד. היה קצת טיפטוף והאדמה הייתה רטובה, אז ויתרתי על המסלול בתוך היער ונשארתי במסלול הנגיש בלבד. על הפלטפורמות לצפייה במפלים הייתה מותרת שהייה של אדם אחד בלבד בכל פעם, כך שבמקומות מסוימים היה תור, אבל חוץ מזה היה די רגוע. כשיצאתי פגשתי קבוצה של ישראלים, שוחחנו קצת והיה נחמד להפיג קצת את הבדידות, אפילו לכמה דקות.
כניסה: 14.15 דולר למבוגר כולל מיסים.
חניה: חינם בשפע.
משם נסעתי אל העיירה לייק פלאסיד, שם הזמנתי חדר במלון קראון פלאז׳ה. המלון היה פשוט מדהים!! הכי יפה שהיה לי הטיול. והנוף לאגם המראה היה פשוט מושלם! העלות לא כל-כך זולה, אבל ביחס ללילה בארץ זו פשוט מציאה. תבקשו חדר עם נוף לאגם ולא תתאכזבו.
התמקמתי בחדר ויצאתי לעשות סיבוב בעיירה. ירדתי אל המדרחוב הראשי וטיילתי לאיטי כשאני מתפעלת מחלונות הראווה של החנויות. לצערי באותו זמן בוצעו עבודות שיפוץ בכבישים וזה קצת פגם באווירה, אבל העיירה הזו בהחלט העיירה הכי חמודה שהייתי בה בטיול הזה. הגעתי עד לשפת אגם המראה, צילמתי כמה תמונות וחזרתי למלון כי כבר התחיל לטפטף שוב.
לסיכום, פתיחה מדהימה לטיול! אחד הימים הכי יפים שהיו לי.
יום רביעי 6.10
הרי הענקים - האדירונדק, ניו יורק.
הר מנספילד, ורמונט.
היום תכננתי לעבור למדינת ורמונט, אבל קודם לכן תיכננתי לעשות מסלול לתצפית על אגם וושבול בהרי הענקים.
נסעתי מלייק פלאסיד על דרך כביש 73 המדהים ביופיו (!!!) עד לתחילת המסלול.
חניה נמצאת בשולי הכביש די בשפע, אבל הבנתי שבחגים וסופי שבוע היא מתמלאת כבר בשעות הבוקר המוקדמות. בהתחלה תיכננתי לעלות במסלול ridge עד להצטלבות עם nubble ושם להמשיך עם nubble עד לתצפית על האגם.
המסלול מדורג ברמת קושי בינונית-קשה, אורכו הלוך ושוב כ4.5 ק״מ ועליית גובה של כ350 מטר.
הורדתי מראש את אפליקציית אולטריילס ושילמתי עבור מנוי ה״פרו״ כדי שאוכל להוריד את המפות של המסלולים ולנווט אופליין תוך כדי הדרך.
כשרכשתי את המנוי היה בדיוק מבצע של 50% הנחה כך ששילמתי בערך 50 ש״ח עבור שנה שלמה. האפליקציה תפקדה מעולה וזה ממש עזר. לא הייתי מוותרת על זה בטיול. שימו לב רק לבטל את ההתחדשות האוטומטית אם אתם לא מעוניינים בכך, אחרת אחרי שנה תחוייבו במחיר מלא עבור שנה נוספת.
התחלתי במסלול הridge שבד״כ מסמל מסלול יחסית קשה. המסלול עצמו היה לי לא קל.
אני רגילה בד״כ למסלולים, אבל משום מה לאורך כל הטיול הזה לא הייתה לי מספיק אנרגיה, והרגשתי שממש קשה לי. המסלול כולו היה בעלייה על סלעים ושורשי עצים.
בעקבות הגשמים שירדו בימים האחרונים, האדמה והסלעים היו רטובים מה שהקשה עוד יותר על ההליכה.
היו פעמיים-שלוש שכמעט החלקתי. באיזשהו שלב הגעתי לתצפית יפה על אגם אחר שנקרא chapel pond. החלטתי שזו תצפית די מספקת ולא אמשיך לתצפית הגבוהה יותר על אגם וושבול, אבל מאחר וראיתי באפליקציה שאני די קרובה אליו, החלטתי להמשיך לפחות לשפת האגם כדי לצלם כמה תמונות ולחזור. המחזה היה מרהיב!! המסלול כולו לקח לי כשעתיים - שעה ורבע עלייה ו40 דקות ירידה.
כניסה: חינם.
חניה: חינם בצידי הכביש.
אחרי המסלול הזה התחלתי בנסיעה אל הר מנספילד שבמדינת ורמונט. נסעתי דרך היבשה ולא דרך המעבורת. פתאום השלכת נעלמה והירוק שלט בנוף. ככל שהצפנתי התחלתי שוב לראות את צבעי השלכת הנהדרים. בדרך עברתי ליד אגם מקסים שהעננים מעליו יצרו דרמטיות מהפנטת.
הגעתי אל כביש האגרה העולה אל הר מנספילד בסביבות 15:00, כאשר ב16:30 הם מעלים את הרכב האחרון. חיכיתי בתור למעלה משעה.
בינתיים עברו אנשי צוות והסבירו לנו קצת על המקום והנסיעה. יש 3 תחנות בהן אפשר לחנות ולהמשיך משם ברגל. האחרונה מן הסתם הכי קרובה לפסגה.
בכל תחנה יש איש צוות שמכוון את התנועה, ורק כאשר יש מקום בחניה העליונה יותר, אפשר להמשיך ולעלות. למי שיורד בכביש יש זכות קדימה, אם אין מספיק מקום אז לעצור.
בירידה לשלב להילוך נמוך, גם ברכבים אוטומטיים. אני מודה שחששתי מאוד מהנסיעה - לבד בכביש פיתולי עם שיפועים חדים… אבל למזלי יש לי כבר ניסיון מכבישים דומים בטיולים קודמים, והיה בסדר גמור.
בחניות הביניים ירדתי וצילמתי את הנוף בינתיים כשהמתנתי שיתפנה מקום ואוכל להמשיך לעלות.
מהתחנה העליונה יש כרבע שעה הליכה עד לפסגה עצמה. גם כאן חלק מהסלעים היו עדיין רטובים, נדרשת זהירות יתרה! הנוף מהפסגה היה מרשים באינסופיות שלו. תביאו בגדים חמים כי קר שם למעלה.
לצערי אני סובלת מפחד גבהים, שלרוב אני די מתכחשת אליו ומתעלמת ממנו, אבל הוא בא לידי ביטוי כשהייתי למעלה. נתקפתי חרדה והרגליים שלי רעדו בצורה שהקשתה עליי ללכת וכל צעד לקח זמן.
התחושה הייתה כאילו אני עומדת ליפול מצוק, למרות שבפועל הרחבה הייתה ענקית ולא הייתי קרובה בכלל לקצה. בעקבות זה לא המשכתי ללכת קדימה על הפסגה. החלטתי שמיציתי וחזרתי לרכב.
את הירידה בכביש עשיתי בקלות בלי לפחד שיבוא רכב ממול כי כבר לא עלו יותר רכבים.
יש כמה יתרונות מבחינתי לשעה שבה הגעתי:
אפשר לרדת בלי לחשוש מרכבים ממול.
קרוב לשעת השקיעה. מי שיכול להישאר לשקיעה, ירוויח מראה משגע.
תורים פחות ארוכים מאשר באמצע היום.
כניסה: 27.56 דולר כולל מיסים לרכב + נהג. ניתן לשלם רק באשראי.
חניה: חינם (כלול בכרטיס).
תיכננתי לנסוע גם בסמאגלרס נוטש או לטייל קצת בעיירה Stowe, אך הייתי כבר עייפה והחושך התקרב, אז נסעתי ישירות למלון. המלון היה מקסים, מבין אלו שיותר אהבתי בטיול הזה.
יום חמישי 7.10
Smuggler’s Notch, Nichol’s Ledge, Lake Willoughby, מדינת ורמונט.
מכירים את זה שאתם מתכננים את המסלול, וכבר מהבית אתם יודעים שזה הולך להיות יום מיוחד וממש מצפים לו? אז ככה היה לי עם היום הזה - והוא לגמרי לא אכזב! תיכננתי מסלול טיול באזור שנקרא The NEK - The NorthEast Kingdom. אזור מהמם ביופיו!!! רוב המקומות שאזכיר כאן לרוב אינם מוכרים לתייר הישראלי, או לתיירים בכלל. אלו מקומות שידועים יותר למקומיים. ידעתי שיש לי יום ארוך לכן יצאתי כבר בסביבות 7:30. הבקרים בד״כ היו מלווים בערפל שהתפזר בהמשך היום. בדרכי אל הסמאגלרס נוטש, ראיתי בצד הדרך סוסים רועים על כרי הדשא כשברקע צבעי השלכת מבצבצים מבין ערפילי הבוקר. מחזה קסום! בהמשך ראיתי את הגונדולה שעולה אל הר מנספילד. היה יפה לראות אותה על רקע צבעי השלכת.
השלכת בסמאגלרס נוטש עדיין לא הגיעה ל״פיק״ והייתה יותר ירוקה/צהובה כשמדי פעם הבליחו גם עצים כתומים/אדומים.
נסעתי צפונה בכביש 108 עד להצטלבות עם כביש 15 ושם פניתי ימינה והמשכתי לנסוע על הכביש השקט והרגוע הזה. עברתי דרך העיירות הקטנות והנפלאות Johnson, Hyde Park, Wolcott. תיכננתי לבצע סטייה קלה אל Elmore, אבל חששתי שלא יספיק לי הזמן ולכן ויתרתי.
המשכתי בנסיעה לתצפית על אגם ניקול׳ס. אפליקציית הניווט לקחה אותי דרך כבישי עפר קטנים.
בדרך עברתי ליד מקום שנלקח מהאגדות. אגם קטן עם ברווזים וברבורים ששטים בו, ליד שולחנות פיקניק מעץ, מתחת לעצים גבוהים בשיא השלכת שלהם וכל השטח מכוסה דשא.
לא רחוק היו מתקני שעשועים לילדים. פשוט תענוג! לצערי היה שלט שמורה שאסור לצלם.
עד היום אני מצטערת שלא ירדתי מהאוטו והתקרבתי יותר כדי לספוג את האווירה.
המקום היה כל-כך יפה שחששתי שאם ארד מהאוטו אתפתה לצלם, לכן העדפתי להימנע.
המשכתי לנסוע ולאט לאט נכנסתי לתוך היער, הדרך בקילומטר וחצי האחרונים נעשתה קשה יותר מבחינת הנסיעה. אמנם המסלול היה כביכול סלול, אבל מאוד משובש. נראה כי שורשי העצים גרמו לבליטות והתפוצצויות בכביש. הנסיעה ברובה הייתה בעלייה. מומלץ רכב 4x4, אך גם רכב רגיל יכול לעבור זאת בזהירות.
בכל מקרה, יש כמה דרכים להגיע, משום מה האפליקציה אהבה לקחת אותי בדרכים הפחות נוחות, אך יכול מאוד להיות שיש דרך קלה יותר. הגעתי אל החניה של תחילת המסלול. החניה יחסית קטנה ואין מקום להרבה רכבים, אבל התצפית יחסית לא מאוד מפורסמת ולכן גם לא עמוסה.
פתחתי שוב את אפליקציית אולטריילס והתחלתי לצעוד. המסלול כולו בעלייה חדה ולוקח כ10 דקות-רבע שעה ללא עצירות. בניגוד למסלול של אתמול, הדרך הייתה ללא סלעים ולכן קלה יותר.
הגעתי לתצפית ופשוט נעצרה נשימתי מרוב היופי שנגלה לעיניי. בתצפית היו מעט אנשים.
שוחחנו קצת וכשהם שאלו מהיכן אני, עניתי ״ישראל״. הם אמרו שאני נמצאת רחוק מאוד מהבית ועניתי שזה נכון. ואז הם אמרו שהם יהודים, ושתי נשים נוספת לידינו אמרו שהן גם יהודיות והיו בישראל.
קשה להסביר את ההרגשה הזו במילים. אני יודעת שהרבה פעמים ישראלים מעדיפים שלא להיתקל בישראלים אחרים בטיול כדי להרגיש יותר "חו״ל". אבל בשבילי כל מפגש עם ישראלים/יהודים נתן לי תחושה של בית בתוך כל הלבד, אפילו אם לזמן קצר. אלו היו רגעים משמחים בשבילי, שנתנו לי כל פעם חיזוקים נעימים. בשלב מסויים הם הלכו ונשארתי שם לבד לכמה דקות. היה כיף לספוג את השקט והנוף המדהים! השלכת הייתה ממש בשיא והלב פשוט התרחב.
אגלה לכם עכשיו, שחוץ מהמצלמה המקצועית לקחתי איתי גם רחפן (אגב רחפן - למטיס ה׳חובבן׳ לצרכי פנאי בלבד, נדרש לעבור מבחן בקיאות בחוקי ההטסה שלהם ולרשום את הרחפן באתר הFAA. מי שרוצה יותר מידע מוזמן לפנות אליי ואענה), וזו אחת הנקודות שתיכננתי מראש להטיס בה, כמובן לאחר שבדקתי שמותר - יש אפליקציה שנקראת Fly4u שדרכה אפשר לבדוק.
בעיקרון ורמונט יחסית ידידותית למטיסים והרבה מקומות מאושרים להטסה. לצערי השארתי את הרחפן ברכב והתעצלתי לחזור ולהביא אותו. בדיעבד, בשלב כלשהו בטיול נזכרתי שבכלל לא הטענתי את הסוללות מאז שפרקתי אותן בשביל הטיסה (בכלל, להטעין מכשירים בשקעים האמריקאיים היה לי סיפור כל ערב מחדש). בסופו של דבר, הרמתי את הרחפן רק פעם אחת במהלך הטיול, וגם לא במקום כל-כך מעניין.
אם ישאלו אותי מה הפיספוס הכי גדול שלי בטיול, כנראה שאענה זה שלא הרמתי את הרחפן בכל המקומות שתיכננתי. קצת יותר משנה לפני הטיול קניתי אותו בדיוק בשביל זה, והייתה לי תמונה בראש של מה שאני רוצה לעשות וליצור איתו, ובסוף שום דבר מזה לא יצא אל הפועל. אולי זה אומר שצריך חוויה מתקנת :).
אחרי שספגתי את כל היופי הזה, חזרתי אל הרכב. הירידה לקחה לי כ5 דקות ללא עצירות.
כניסה: חינם.
חניה: חינם.
משם המשכתי לעוד מקום שמוכר בעיקר למקומיים והוא נקרא Lake Willoughby.
בדרך עברתי בכבישי עפר שקטים ומבודדים, דרך עיירות צדדיות מהממות. כל פעם שרציתי לצלם פשוט עצרתי את הרכב באין מפריע. היה פשוט מדהים לראות את כל בתי החווה האדומים עם הגדרות הלבנות והשלכת בשלל צבעיה. חוויה בלתי נשכחת.
הצפנתי אל החוף הצפוני של האגם, ומשם הדרמתי על כביש 5A הנהדר שעובר לצדו.
היו כמה תצפיות בהן היה אפשר לעצור ולצלם, לטעמי לא מספיק.
בסוף הגעתי לחוף הדרומי ושם עצרתי והסתובבתי מעט. בקיץ האגם משמש לרחצה והוא מאוד פופולרי.
סביב האגם יש שלל מסלולים שמספקים תצפיות על האגם.
הידוע מביניהם הוא מסלול להר פיסגה.
כניסה: חינם.
חניה: חינם.
אחרי האגם התחלתי לנסוע אל מקום הלינה שלי ללילה זה. בבית התלבטתי בין שני מקומות לינה - Burke בוורמונט או Littleton בניו המפשייר.
הלכתי על ליטלטון כי חשבתי שאולי השלכת תהיה מתקדמת ורציתי מקום שממנו יהיה לי קל לנווט לכאן או לכאן. הזמנתי חדר במוטל שקראתי עליו ביקורות טובות.
האמת, לאורך כל הזמן אמרתי לעצמי שמוטל לא בא בחשבון, אבל לא היו לי הרבה אופציות ואמרתי לעצמי שלילה אחד זה לא נורא.
כשהגעתי לחדר התבאסתי מאוד וגם הרגשתי לא בטוחה. החלונות היו נגישים מדי מבחוץ לטעמי.
התחלתי לנסות לחפש בבוקינג אופציות אחרות בסביבה, אבל כל החדרים היו ״סולד אאוט״. הבנתי שאין לי ברירה ואמרתי לעצמי שזה רק לילה אחד. התחלתי להתארגן בחדר, כשפתאום שמתי לב לשריטה מוזרה בקרסול. יום לפני נעקצתי, כנראה כשעשיתי את המסלול לאגם וושבול, ועכשיו במקום העקיצה הופיעה שריטה עמוקה ומוגלתית. מעולם לא קרה לי דבר כזה ואני נעקצת המון.
הבנתי ישר שאני נמצאת בארץ זרה עם יצורים שאני לא מכירה, ושזה משהו שמצריך טיפול אנטיביוטי. החלטתי שאני לא לוקחת שום סיכונים והולכת לקבל טיפול רפואי.
ניגשתי לקבלה והתייעצתי עם הבחורה המקסימה שהייתה שם. היא נתנה לי כתובת למרפאה שנמצאת ממש בהמשך הרחוב ופתוחה עד מאוחר.
פניתי בוואטסאפ לחברת פספורטקארד. הסברתי שנעקצתי ואני רוצה ללכת לקבל טיפול רפואי. שאלו אותי היכן אני נמצאת ואם אני מתכוונת ללכת ב24 השעות הקרובות, עניתי שכן. תוך כמה דקות הטעינו לי את כרטיס האשראי שלהם שאספתי מראש, ונסעתי למרפאה.
כשהגעתי למרפאה הסברתי בקבלה מה קרה, הם הכניסו את הפרטים למערכת ואמרו שביקור יעלה 150 דולר (וזו עוד קליניקה לואו קוסט). הבאתי להם את הכרטיס של פספורטקארד והכל עבר חלק.
במרפאה שאלו אותי כל מיני שאלות בריאותיות ובדקו לי חום ולחץ דם, לראות שהזיהום לא התפתח.
קיבלתי משחה אנטיביוטית ופלסטרים לחבישה שאותם הייתי צריכה להחליף כל יום במשך כמה ימים (הם נתנו לי את האספקה של החומרים לכמה ימים).
הייתי צריכה לבצע מעקב ולראות שהמצב משתפר ולא נהיה יותר גרוע. אמנם זה לקח זמן, אבל תודה לאל בסוף זה עבר, למרות שעדיין יש לי צלקת.
בסופו של דבר, אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה ויצא לטובה שהייתי דווקא במוטל הזה, שהיה קרוב למרפאה ושהפקידה ידעה ישר לכוון אותי לאן ללכת.
יום שישי 8.10
Quechee Gorge, Woodstock, Sleepy Hollow, ,Route 100, Lincoln Gap, מדינת ורמונט.
יצאתי מוקדם מהרגיל, כי היום קצר. ערפילי הבוקר ליוו אותי כהרגלם.
נסעתי מליטלטון דרך bath לכביש 5 ומשם בכביש 4 אל Quechee. בדרך עברתי דרך גשר בת׳ המפורסם.
נתקלתי בחצרות מקושטות להאלווין, ואפילו ״מכירת חצר״ ממש כמו שרואים בסרטים.
בקוויצ׳י עצרתי להתרשם מדוכני מכירה פומבית. היו שם שלל דוכנים עם דברים מיוחדים.
מציעים הצעה על פריט שמעוניינים בו, ואם אף אחד לא נתן הצעה טובה יותר אז ״זוכים״ בפריט.
לא היו שם הרבה מתעניינים כשאני הייתי, ככה שנראה לי שמי שהיה נותן הצעה גם היה זוכה.
משם המשכתי אל קוויצ׳י גורג׳. מסלול נחמד וחינמי. יש סיורים מודרכים שיוצאים אחת לכמה זמן, אבל באמת שאין צורך.
יורדים ממרכז המבקרים אל תוך היער עד שמגיעים לצומת T. ימינה אל המפלים ושמאלה אל התצפית על הגשר. אפשר לעשות את שניהם, רק קחו בחשבון שהירידה אל התצפית מאוד תלולה ולכן העלייה בחזור יכולה להיות קצת קשה ומאומצת.
בדרך אל המפלים אפשר גם לעלות על הגשר עצמו ולצלם את ערוץ הנחל מלמעלה. סה״כ טיול חביב מאוד. כדאי להגיע מוקדם כי החניה מתמלאת בקלות.
באזור יש גם אטרקציה של כדורים פורחים למי שמעוניין. אחד מהם ריחף ממש מעל החניה.
כניסה: חינם.
חניה: חינם.
אחרי קוויצ׳י המשכתי אל וודסטוק. עיירה חמודה, אך מאוד פופולרית וממוסחרת. מפאת חוסר בזמן, לא נכנסתי אל העיירה עצמה, אלא נסעתי ישירות לחוות סליפי הולו. בדרך עברתי דרך הגשר המקורה Taftsville.
חוות סליפי הולו זה יעד מאוד מבוקש לצלמים וגם לתיירים. זהו שטח פרטי והכניסה אליו אסורה, אך אפשר לצלם מחוץ לשער ומהכביש. החווה לגמרי פוטוגנית וכשהשלכת בשיא אפשר להוציא משם תמונות אגדיות. אנשים עומדים בתור כדי להצטלם שם. מומלץ מאוד להימנע מהליכה בסופי שבוע ובחגים (קולומבוס דיי).
יש חווה נוספת באזור, שלא הספקתי לבקר בה, אבל גם היא מוזכרת הרבה על ידי המקומיים. היא נקראת Jenne farm.
כניסה: חינם.
חניה: חינם בצידי הכביש.
אחרי שהייתי סבורה כי צילמתי את החווה הזו כבר מכל כיוון אפשרי, המשכתי בדרכי דרך כביש 12 ואז כביש 107 המדהים, אל כביש 100.
בכביש 100 נסעתי צפונה לכיוון וורן. האמת, אולי לא הגעתי אליו בזמן טוב מבחינת שלכת, אבל לצערי לא ממש התלהבתי ממנו.
לאורך כל הנסיעה השלכת באה והלכה לסירוגין - בחלקים ירוק מלא, בחלקים שלכת יפה ובחלקים עצים עירומים. בלי סדר מסוים, למרות שהיינו מצפים להתפתחות הדרגתית מדרום לצפון.
מה שכן הפתיע אותי בכביש הזה, זה רגע קטן מיוחד, בו גור דובים קפץ לביקור על הכביש.
קיוויתי כל-כך שאוכל לצלם אותו, אך ברגע שהוא שמע את הרכב מתקרב, הוא ברח חזרה אל היער.
כשהגעתי לוורן פניתי לכביש שנקרא Lincoln Gap. עוד משיטוטי באינטרנט הוא היה נראה לי שווה ביקור, ואפשר לומר שלא טעיתי כלל. זה ללא ספק היה הכביש הכי יפה שנסעתי בו עד אז, ואחד מתוך כמה שדורגו גבוה במדד היופי בטיול זה.
הכביש הפיתולי עולה במעלה ההר ויורד מצידו השני. חלקו בדרך עפר, אך רובו סלול ועובר בתוך חופת עלים מהממת. כשאני נסעתי בו זה היה לפני הפיק והצבעים היו בעיקר ירוק-צהוב עם קצת כתום-אדום.
בטוחה שבשיא השלכת הוא אפילו מרשים יותר! בערך באמצע הדרך בין וורן ללינקולן יש חניה גדולה משם אפשר לצאת למסלולים רגליים. הכביש הזה הוא אחד מתוך 6 ״גאפים״ שמצויים באזור.
אחד נוסף הוא כביש 125 המפורסם, בין האנוק למידלברי, שנקרא גם מידלברי גאפ.
להבנתי, כולם יפים. יש כאלה, בעיקר אופנוענים, שעושים טיול מיוחד בו הם דוגמים את כולם.
משם המשכתי צפונה בכביש 116 עד לברלינגטון. שם התארחתי בשבת בבית חב״ד. שבתות ללא המשפחה, היו החלק הכי קשה בטיול. קצת לפני כניסת השבת נחתה עליי מעט עצבות וגעגועים הביתה. אבל אווירת השבת בחב"ד הייתה מדהימה, והיה מאוד נחמד להיות בחברה ולפגוש אנשים חדשים. בשבת עצמה לא טיילתי.
בחלק הבא - ניו המפשייר וההרים הלבנים, מסצ’וסטס וקונטיקט.
Comments